<h1>מרדכי — ביצה סימן תרס"ג</h1>
<h2>דף כז:</h2>
[ביצה ט"ו ע"א] ולא יעשנו מרדעת לחמור. דוק' היכא דאבד אסור למוכרו לגוי דילמא אתי למוכרו לישראל אבל היכא דניכרין הכלאים ליכא למיגזר, וכן מרדעת לחמור דוקא באבד אסור שמא יעשה חתיכה ממנו ויתפרנו בבגדו או יעלה עליו מרדעת עצמה. אבל לא אבד שרי כדתנן במס' כלאים [פ"ט מ"ד] מרדעת החמור ותכריכי המת אין בהן משום כלאים והיינו טעמ' משום דאין דרכן בהעלאה. ואמ' בפ"ק דביצה [י"ד ע"ב] ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. אבל אתה מותר להציעו תחתיך. ורבנן גזרו אפילו עשר מצעות וכלאים תחתיהן אסור בהצעה, דגזרינן הצעה אטו העלאה. ומיהו בדבר שאין דרכן בהעלאה לא אסרו בהצעה והיינו טעמ' נמי דתנן במסכת כלאים [פ"ט מ"ב] הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים, ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, לפי שאין דרכן בהעלאה לפיכך לא גזרו הצעה. וגם ליכא למיחש שמא תיכרך נימא עליו. ומרדעת נמי דשרו היינו דוקא כשאין בשרו נוגע בהן. ולעניין תכריכין למת לא נקט אבד כלאים אלא אפי' שלא אבד שרי דלא גזרינן שמא ילבשם לפי שהן אסורין בהנאה בשביל המת וכ"ש בכלאים ידועים דשרי כדתנן במסכת כלאים. גר' בתוספתא, חלוק שנפרם ופרפרו בחוט אסור. שנפרם פי' שנקרע ופרפרו בחוט פשתן אסור, פר"ת דפריפה חיבור בו כלאים. ומכאן אסור לבנות ישראל להכניס צילצול של צמר בתוך המצנפת לצנוף סביב ראשן. א"ה סימן קצ"ג.
[ביצה ט"ו ע"א] האי נמטא גמדא דנרש וכו'. עיין פרק במה אשה. לפי שאין דרך חמום בכך. כתב ראבי"ה והני אפילו בהעלאה שריין, כעין כובעים שאנו מכסים בהן ראשנו, אבל כל דבר שדרכו ללבוש גזרו בלבישת קשין מדרבנן. וספר צפנת פענח פליג דהא מגין הוא בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. בספר צפנת פענח אמר לי ר' שמואל ב"ר קלונימוס כי קציני נרבונא ופרובינצא נוהגי' איסור ללבוש עורות מכוסות בבגד צמר אפי' אם תפר הבגד במשי בעורה, בשביל חוטי פשתן שהעורה תפורה בהן וכשמחברה לבגד הוי כלאים. וראיה שלהן דתניא בסיפרי בפר' כי תצא, לא תלבש שעטנז יכול לא ילבש חלוק של צמר על גבי חלוק של פשתן ת"ל יחדיו, פי' מחבר כחדא בתרגומא, ר' חנינא בן גמליאל אומר מניין שלא יסרוק סרק של צמר ושל פשתן לחגור בו מתניו אע"פ שהרצועה מובדלת באמצע ת"ל יחדיו, מ"מ. לפיכ' אע"פ שהרצועה מובדלת בין הצמר ובין הפשתים הוי חיבור כלאים, וה"נ בעורה וכיסויה, אין העור מבדיל בין הכיסוי לחוטי פשתן שתפורים בו והוי חיבור כלאים. וראיתי אני אליעזר במשנת כלאים [פ"ט מ"ט] לא יסרק סרק של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו אע"פ שהרצועה באמצע.
ומצאתי נמי במשנת כלאים [פ"ט מ"ז] מנעל של זרב אין בו משום כלאים ומפר' בירושלמי [שם ה"ד] אית אתרין דזרבין עמרא מלגיו כהדא דר' זירא מפקד לר' אבא ואמר שלא יחוט ליה מסאניה בכיתן אלא ברצועה, ומודה ר' זירא דאסר, פיסקי דעמר על פיסקי דכיתן שרי. בעו קומי ר' אילא מהו מחוט מסאני בכיתן א"ל בגין ר' זירא דאמ' אסור, מודה ר' אילא בהון דלבש דרדסין דעמר על דרדסין דכיתן דאסור דלא שלח עיליא או לא שלח ארעיא. ונראה לפרש הכי מנעל של זרב דזרבין עמר לגיו, פלטרא שוליד"ש בלעז וקתני מתניתין דאין בה משום כלאים אע"פ שהמנעל תפור בפשתן ובלבד שלא יהא הלבד תפור בפשתים לא הוא עצמו ולא המנעל כהדא דר' זירא מפקד כעין זה מנעל שמזרבין אותו היה ר' זירא מצוה לר' אבא שיאמר לתופרין שלא יהו תופרין בפשתן המנעל אלא ברצועות שלא יצטרפו הפשתן שבמנעל והלבד דסבר כסתמא דמתני' שלא יקשור שרק של צמר בשל פשתן וכו' עד אע"פ שהרצועה באמצע. ומודי ר' זירא דאסר כו' בעניין בני אדם עניים שקושרין סמרטוטין סביב רגליהם וקשר חתיכה של צמר על גבי פשתן כעין מנעל שהוא מותר, שאין כאן לא חיבור כלאים גמור ולא מראית העין דהכל רואים שהוא קשור ואם יתיר יפול מאליו זה מזה. ולא דמי למנעל שלא יפיל לעולם אלא א"כ מפרידן בידים הילכך הוי חיבור משום מראית העין. ובעי קומי ר' אילא מהו לתפור מנעל בכיתן כגון מנעל של זרב מי הוי חיבור או לא אמר להן בשביל שר' זירא אסר אותם אתם שואלים כן, בתמיה כלומר וכי בשביל שהוא אוסר יהא אסור. דר' אילא סבר לה כמתני' דקתני אין בהם משום כלאים. הודי ר' אילא בהן דלבש דרדסין, שבתי שוקיים של צמר על של פשתן שהוא אסור ללבוש, משום כלאים. דלא שלח כו' שאינו יכול לפשוט העליונים אלא עם התחתונים מתוך שהעליונים עבים והתחתונים דקים. ואפי' אינם תפורים למעלה ביחד הרי הן כמחוברים ונאסרין משום מראית העין, אבל הנשלחין זה בלא זה אמרינן דמותרין ללבוש זה על גב זה ואפילו מראית העין אין בהן שהעור מבדילו וסבר לה כסתם מתני' מנעל של זרב אין בו משום כלאים. וא"כ השת' לדברי ר' זירא דאסר במנעל השתא נמי אסיר בכיסוי העורה, ולר' אילא דשרי במנעל דסמיך ליה אסתמא דמנעל של זרב ולית ליה סתמא דלא יקשור כו' שרי לכסות העורה בבגד צמר שהעור מבדיל ומבטל חוט פשתן כמו במנעל ואפי' מראית העין אין בו.
וכיון דלא איפסיק הילכתא לא כמר ולא כמר ותרוייהו אית להו סתמ' צריכין אנו למיחזי דברי מי נראה. ורואה אני דברי ר' אילא דאמ' כסתמ' דרבי' אבל סתמא דלא יקשור יחידאה היא, ר' חנינ' בן גמליאל, כדתניא בספרי וסתמ' דרבי' עדיף. ועוד כל היכא דפליגי תרי אמוראי ולא איפסיקא הלכתא לא כמר ולא כמר קיימא לן בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. וכלאים דהכא דרבנן הן דמדאוריית' לא הוי כלאים אלא שוע טווי ונוז יחד הילכך עבדינן כר' אילא. ועי"ל דמתני', לא יקשור משום מראית העין אסור, ור' אילא מודה ביה דהא כשהרצועה מקיפו מתניו הסדקין התלויין למטה ונרא' כמחוברין יחד סרק של צמר ושל פשתן ולהכי לא יקשור אבל במנעל שאין הפשתן ניכר בו וכן בעורה אין בהן אפי' מראית העין ושרי. ועוד שבטל הפשתן לגבי המנעל והעורה והוי כולו כעור. ומנא תימרא דאמרי' פ' מצות חליצה [יבמות ק"ב ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש. ודוקא סנדל דלאו אורח ארעא למיתפור בכיתן דלא בטל למיהוי כולו כעור אבל מנעל דאורחיה למיתפר ביה בכיתן בטל הוא והוי ככולו עור וחולצין בו והפשתן כמאן דליתיה, לענין כלאים נמי הוי כמאן דליתיה בין במנעל בין בעור ושרי. ועוד מדר' אילא אמר בגין דר' זירא אסר בתמי', מכלל דלכ"ע פשיטא דשרי וליכא דאסר אלא ר' זירא. ולענין מנעלים לבודין כולהו צריכין בדיקה שלא יהו הלבידין תפורי' בפשתן בין עצמו בין על המנעל דאי תפור בפשתן הוי כלאים דרבנן דנוז הוי תרי גווני בין ארוג בין במחט, הילכ' בכיסוי עורה נמי אסור לתפור עורה בבגד אבל במשי וקנבוס שרי.
וכן הכובע שלנו שתופרין הרצועה עליהן נ"ל דצריך בדיק' שלא יהו תפורין בפשתן אע"ג דקשין הן, ואמרי' האי נמטא גמדא דנרש, ה"מ לשכב עליה כיון דקשין הן אין לחוש שמא תיכרוך נימא על בשרו דתניא לא יעלה עליך אבל אתה וכו' וגזרו חכמים [בי'] מצעות משום דלא ליתי לשכב עליו בלא מצע ותיכרך, ובבגדי(ם) [כהונה] אמרי' [יומא ס"ט ע"א] שהיו מקפלין תחת ראשיהן כו' ומשני בגדי כהונה קשין הן ואין לחוש לתיכרך נימא, אבל כובעין שנושאין על ראש' העלאה הוא ואסיר אע"פ שהן קשים. ועוד שמגינין בחמה מפני החמה כו' וגם מוכרי כסות אמרינ' [כלאים פ"ט מ"ה] ובלבד שלא יתכוין וכו'. וה"מ דצריכי בדיקה בין מנעלים בין כובעין באתרא שהפשתן והקנבוס מצויין ושוין בדמים, אבל [במקום ש]הקנבוס [מצוי וזול יותר מהפשתן] שרי דלא שביק דזיל ומצוי ותופר בפשתן שדמיו יקרים. א"נ ספיקא הוי דילמא שביק דילמא לא שביק וכלאי' דתפירה דרבנן וספיק' דרבנן לקולא כדאמרי' בנידה [ס"א ע"ב] האי מאן דאית ליה חוטא דכיתנא כו' ולא ידע אי נתקיה כוליה שפיר דמי, מ"ט דאוריית' שעטנז אמ' רחמנא דאיכא שוע טווי ונוז ורבנן גזרו בשוע לבדו והאי כיון דנתקיה וספק אי נתקיה כוליה הוי ספיקא דרבנן. [והמחמיר] (ו)אפילו במקום [שהקנבוס] מצוי וזול יהא ברוך. ורואה אני מנהג מקומותינו חק ומשפט. עכ"ל צפנת פענח. ירושלמי [כלאים פ"ט ה"ד], הלבדין עשויין בצמר לא ילבש עד שיבדוק אם תפורין בפשתן או בקנבוס ר' יוסי אומר הבאים מחוף הים אין צריכין בדיקה ואמ' עלה בגמ' [שם] הא דאיתמ' בראשונה שלא היו תופרין בפשתן שלא היה הפשתן מצוייה בכל מקום. אבל עכשיו שמצוייה בכל מקום צריכין בדיקה.
